בריאות וחיים

ללא דיכאון

יש לנו בעיה כאן, בארץ ישראל. אנחנו קיבלנו כבדרך אגב איזה ציווי עליון ולא שמנו לב אליו. מספיק שהיית כאן בגן, בית ספר, צבא, חוגים, לא משנה, אם דתי או שמא חילוני, על הפתגם הידוע "ואהבת לרעך כמוך" לא יכולת לדלג, זה חקוק בך. אבל זה לא, זה הרבה יותר מזה. אם באושוויץ הטביעו מספר על הזרוע שלך כיהודי, אז בתוך שורש הנשמה שלך קעקעו את המשפט הזה שלא נשכח שאנחנו יהודים ושזה תפקידנו. 

זה כמו שבילדתנו בחרו ועדת חברה לכיתה, כל תפקידה היה לייצר חיבור ואהבה בין כל ילדי הכיתה, אבל הילדים שנבחרו לתפקיד לא סבלו זה את זה. רק ליתר ביטחון אציין שהיהודים הם ועדת החברה והכיתה היא העולם כולו… אז אם אמשיך את המשל הזה ברשותכם, לפני שמטפלים בכיתה כולה חייבים למצוא דרך להפוך את חברי הוועדה לצוות מלוכד, כי אחרת הם לא יצלחו את התפקיד. 

אני לוקחת את המשפט הזה "ואהבת…" ובודקת אותו בסביבתי הקרובה. מיישמת או לא? לא. חד משמעית לא. המקסימום נתינה שלי מגיע לרדיוס הממש קרוב אלי ועוצר שם עצירה מלאה. נחמדה לשכנים אך לא יודעת איך הם נראים בכלל, מזהה מצוקות מדי פעם אך לא עוצרת להושיט יד, מדלגת על עיתוני התשקורת ובכלל, מסיטה ראש הצידה כדי לא להיות יותר מדי מעורבת במה שלא חייבים. ככה לא בונים ועדה, ככה לא בונים חברה, בטח לא חברה שצריכה להנחיל לעולם כולו את הערך של "ואהבת לרעך כמוך". 

אז מה יהיה? איך נתקדם? איך נהפוך את זה למשהו חשוב ומשמעותי עבורנו? אצלי התהליך של הבירור לעומק התחיל מהקשבה לשיעורי קבלה, שם הבנתי לראשונה את המשמעות הקריטית של המושג הזה. עד אז זה נכנס מאוזן אחת במקרה הטוב או במקרה הגרוע לא הותיר בי כל זכר. הדרך היחידה, ככל הנראה, היא להבין שזהו תפקיד של עם מסוים, העם שלי, להעביר לעולם את המסר. איך נבין את זה? שיעורי קבלה, כי שם זה נאמר באופן ברור וחד, אי אפשר לברוח מזה. בהצלחה לנו.