בריאות וחיים

ללא דיכאון

הערביה השמנה מתה, סיפרה לי טובה, שכנתי המבוגרת, אותה פגשתי לראשונה יושבת על ספה בסלון כשלזרועותיה צמוד תיק חום. אחרי כמה שעות העזתי ושאלתי אותה אם היא מחכה למישהו, אמרה שמחכה לרופא שישחרר אותה, סיפרה שנמצאת במחלקה הסמוכה, נראית מאוד בסדר.

לאחר שיחה ממושכת, היא במבטאה האמריקני, שהוסיף לאמינות, אמרה: שמי שבא להתאשפז כאן בפעם השנייה "הורגים אותו". "ובכן", אמרתי "את כאן כמובן בפעם הראשונה."  ענתה שהיא כאן בפעם השניה. "אז איך" שאלתי, "שלא הרגו אותך?", אמרה שהם החליטו ברגע האחרון שלא להורגה. טובה השתחררה היום אחרי שהיתה כאן חודש בדיוק. חודש שלם לא הסירה את בגדיה, נעליה ואת התיק החום שהיה צמוד לזרועותיה, כמו כן לא התרחצה אפילו פעם אחת, אך למרות כל זאת המשיכה להראות כמו ליידי לכל דבר.

נורמן
נורמן

הסיפור הכי מוצלח שהיה איתה היה עם ריצ'י, הנער המבולבל תמידית, שרוב הזמן היה משוכנע ומשכנע שהוא המשיח בן דוד. 90 אחוז מהזמן טובה קראה לו נורמן. כששאלתי אותה למה קוראת לו נורמן והרי הוא ריצ'י, אמרה שקוראים לו נורמן כי כך אמר וזהו רצונו שיקראו לו כך. ובכן, ניסיתי לתפוס אותו ברגע מתאים ושאלתי אם באמת שמו נורמן. אמר שלא, ושהכל התחיל כשהוא אמר לה שהוא נורמל, ולא שמעה טוב, והתחילה לקרוא לו נורמן. "אז למה לא תיקנת אותה?", שאלתי, ענה מיד, "מה איתך? היא הרי אישה מבוגרת ומכובדת".

טובה גם סיפרה לי שבעלה נפטר והיה איש נורא ואיום. לילה אחד צלצל הטלפון ומישהו בשם יעקב רווה אמר שהוא בעלה של טובה וביקש לדבר איתה בטלפון. למחרת, כשסיפרו לה, אמרה, "לא יתכן, הרי בעלי מת".  בזה נסגר העניין.

אתמול, אחרי שחזרתי מחופשה, בישרה לי טובה בשמחה שמחר היא הולכת הביתה. בעשר יבוא בעלה לשחרר אותה. היססתי לרגע, ואחר כך שאלתי "הרי אמרת שבעלך מת?", אמרה, "כן, חשבתי שהוא מת מאובר דוז של דברי מתיקה, עזבתי אותו כשהיה לו התקף של סוכרת". "נו, ואת שמחה שהוא לא מת?" אמרה שכן, היא שמחה שלא מת, כי עכשיו החליפו לה את התרופה ואין לה יותר מחשבות שווא, היא יודעת שבעלה אדם נחמד מאוד לטענתה, חי. "אבל הערביה השמנה באמת מתה, כי הוציאו את כולם ובאה משטרה".

הבוקר טובה קמה אחרי שאתמול הלכה לישון מוקדם כדי להיות במיטבה לכבוד בעלה יעקב רווה. שוב אמרה לי כי עקב התרופה החדשה עברו לה מחשבות השווא כי זאת המחלה שלה, אין לה פחדים ולא חרדות, רק מחשבות שווא. ב- 8:30, בערך, קראה האחות לטובה לצאת ואני הסתקרנתי מאוד לדעת אם באמת בעלה בא.

כששאלתי, לאחר זמן, את אחד האחים היכן טובה אמר שאצל הרופאה. "אה-הה", אמרתי לעצמי, אין שום בעל. לאחר מכן ראיתי את טובה, אמרה שהולכת הביתה, בעלה והנהג של הקיבוץ מחכים לה בחוץ, נתנה לי סבון ריחני במתנה ויצאה לה שמחה וטובת לב לדרכה.