מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי להיות לבד. אולי לא אהבתי, העדפתי. כל התמודדות חברתית כזו או אחרת הייתה מעייפת אותי מאוד עד כדי התשה. אני זוכרת איך שבגן חובה יפעת ומירב הרביצו לי בשירותים במסיבת פורים עם שרביט מלכת אסתר מהתחפושת שלי, תחפושת שכל כך אהבתי, ולאחר אותו מאורע לא רציתי להתחפש יותר.

לבד

היו לי טיעונים כאלה ואחרים, תיאוריות שהתפתחו ככל שאני התפתחתי, על מדוע אני מרגישה תמיד דחויה מבחינה חברתית, למרות שבעצם אני זו שדחתה את כולם. הייתי בטוחה שאני שקופה ושחושבים עליי כל מיני דברים שליליים כשבעצם חשבתי על עצמי. מסובך נורא, נכון?

בגיל ההתבגרות ממש סרבתי לצאת מהחדר, רק לדברים שהיו הכרחיים ובעל כורחי. הפסקתי לחייך ולאכול, וההורים שלי שהחלו לדאוג יותר ויותר החליטו לקחת אותי לטיפול פסיכולוגי, וכמה שנים מאוחר יותר לטיפול פסיכיאטרי, שלא הועיל. אובחנתי בכל מיני שמות מפוצצים של הפרעות שונות, שהמרכזית שבהן הייתה דיכאון קליני כרוני. תייגו אותי בצורה מופלאה.

השנים עברו והמשכתי להתבודד ולבצע את כל משימות החיים מהבית. אם זה לימודים מרחוק, עבודה מהבית וכן הלאה. ברחתי מאנשים כל ימי חיי. פחדתי מאנשים כל ימי חיי. תרופות שונות נגד דיכאון רק עמעמו את התחושות היומיומיות, אבל לא גרמו לי לחייך או לצאת מהבית. למרות כל זאת ובניגוד לכל התחזיות התאהבתי, התחתנתי ויש לי שני ילדים איתם אני מתבדחת וצוחקת כל היום, אבל בבית.

עכשיו בימי הקורונה, כולם נאלצים להתנהג כמו שהתנהגתי כל חיי. אף אחד כבר לא מרים גבה על דרך חיי, כי פתאום כולם מנהלים אורח חיים מאוד דומה לשלי. מותר לי לא לבקר אף אחד מהמשפחה שבועות ברצף בלי שיכעסו עליי שאני לא באה לבקר. מתייעצים איתי לגבי עיסוקים ביתיים שונים ואיך אני לא משתגעת עם הילדים כל היום בבית. פתאום דרך חיי הפכה לנורמה מסויימת, למרות שלא מבחירה. אבל בינינו, מי באמת בוחר משהו בעולם הזה?

אני קוראת על קשיים של אנשים ועל אחוזי הגירושין שעולים, אחוזי ההתאבדויות המרקיעים שחקים עקב קשיים כלכליים, אבל אם תשאלו אותי, מי שמתאבד לא עושה זאת רק כי אין לו כסף. מאחור יושב החיידק האנושי שנקרא דיכאון, בדידות, ניכור, שנאה עצמית, תחושת אין מוצא ובושה, המהולים בהמון המון כאב.

כאשר אני מסתכלת על האנושות כמו שהיא היום, אין לי ספק שכולנו ללא יוצא מן הכלל לוקים במחלה קשה שעדיין לא נתתי לה שם. וירוס הקורונה שהגיע אלינו רק מדגיש את העובדה הזו. פתאום כל העולם מתפורר, ולא בגלל איזה נגיף מזערי, אלא כי פתאום הרבה מאוד מקורות בריחה מהסבל התבטלו ונעלמים לאט מהעולם. אנשים נשארים בבית מול המראה הפנימית, ולא רגילים להביט בעצמם.

אני מאחלת לכולנו להביט טוב טוב במראה הפנימית, ולראות שבפנים כולנו דומים. כולנו צריכים רק דבר אחד – אהבה. כולי תקווה שנדע להעניק את האהבה הזו אחד לשני גם אם הוא מאוד שונה כי בפנים, כולנו אותו דבר.